בנם הבכור של סמדר וגיורא.
נולד ביום ז' באייר תשמ"ב (29.4.1982) בבית החולים "הדסה הר הצופים" בירושלים.
אח לזיו ואור. את ילדותו המוקדמת עשה בשכונת נווה יעקב ולאחר מכן בשכונת פסגת זאב. שחר החל את לימודיו בבית הספר היסודי "פסגת זאב א' ". בשנת 1991 עברה המשפחה להתגורר ביבנה, בשכונה המשטרתית, ושחר נכנס לבית הספר היסודי "רמות ויצמן". משם עבר לבית הספר התיכון "גינסבורג האורן" שביבנה, וסיים את לימודיו במגמת סוציולוגיה וקרימינולוגיה.
תחביביו של שחר כילד וכנער היו משחקי מבוכים ודרקונים, לימודי אמנויות הלחימה והגנה עצמית וציור, אך אהבתו הגדולה והתמסרותו המלאה הייתה לנגינה בגיטרה. שחר בלט במסיבות בית הספר שבהן לקח חלק כשחקן, כזמר וכנגן גיטרה. לגיטרה היה מקום חשוב בחייו והוא בילה שעות רבות בפריטה עליה, בסגנון האהוב עליו ביותר – פריטה ספרדית קלאסית. שחר אף הרבה לקרוא, וידע בעל פה את כתבי "המלט" של שיקספיר ואת "האיליאדה" ו"האודיסאה" של הומרוס.
בהיותו פעיל ומעורב בחברה ובקהילה, עבר בבסיס "שערי אברהם" קורס מדריכי משמר אזרחי. לפני שירותו הצבאי סיים קורס ברמנים של "זמן אמיתי" מתוך כוונה לעבוד כברמן לאחר שחרורו.
במחצית חודש מרס 2001 התגייס שחר ליחידת "דובדבן". הוא סיים טירונות והכשרה ראשונית כלוחם, ולאחר שמונה חודשים עזב לטובת גדוד 890 של הצנחנים. הוא שירת בפלוגת החוד של הגדוד ויצא לקורס פיקודי – מ"כים. עם סיום הקורס שירת כמפקד והדריך כיתת לוחמים במסלול ההכשרה שעברו. תפקידו האחרון בשירותו הסדיר היה סמ"ר על תקן קצין, והוא שימש כקצין הדרכה של הגדוד.
דברים שכתב שחר לחייליו בסיום מסלול:
"לאחים שלי! אני מעריץ אתכם. כן אני יודע שזה נשמע חנפני אבל זו האמת ולא רק בגלל שסיימתם מסלול, אלא בגלל מי שאתם, בגלל הלב שלכם, בגלל ההקרבה שלכם ובעיקר בגלל החברות. בקרוב מאד כל מה שעברתם ייראה לכם כמו חלום רחוק ותזכרו ברגעים כמו שבוע מלחמה עם חיוך על הפנים. מסע כומתה יראה לכם לפתע כמו טיול בחיק הטבע, והשפשפות כאילו לא היו. אני יודע שקשה לכם להאמין בזה עכשיו אך תאמינו למי שכבר היה שם. ובכל זאת ישנם דברים שלא תוכלו למחות מזיכרונכם גם לא בעזרת עשרות שנים או שיער שיבה. רגעים קטנים כאלו שנראו אז כל כך שטותיים. חבר שדוחף אותך רק טיפה באמצע המסע, למצוא קליטה לפלאפון בדיוק דקה לפני שנגמרת שעת ת"ש או אבטיח קר בסוף שבוע מחלקה. אני בטוח שישנם אבטיחים טעימים ממנו וגם אדומים יותר אבל אבטיח כמו זה – אין. וכן גם לי יש את הזיכרונות שלי- אותם רגעים שלא הייתי מוכן להחליף בעד שום הון שבעולם. ללחוץ לכם את הידיים בסוף מסע כומתה (אפילו לתת למל"מ כומתה), לצחוק אתכם אחרי 20 ק"מ של התברברות בשטח עוין, ויותר מהכל הפעם שהצלתם אותי בשבוע לש"ב. בינינו, רק מי שהיה שם יכול להבין על מה אני מדבר, הרי מסע כומתה ושבוע מלחמה הן מילים ריקות בלי האנשים שעוברים אותם. בשבילי האנשים האלה היו ותמיד יהיו אתם. אנצור לעד כל אחד ואחד מכם. נ.ב.- אם אי פעם יקרה ורוח השביזות תישוב בחוזקה ואתם תחלו לשאול את עצמכם מדוע אתם כאן ובשביל מה אוכל להשיב לכם רק בזאת: אתם לא יכולים לשלוט בזה, אתם מי שאתם".
לאחר השירות הצבאי עבד שחר כמה חודשים בפרויקט "אומץ" בבית הספר "גינסבורג האורן" ביבנה, שם הפך למודל לחיקוי. לאחר מכן ירד לאילת לתקופה של שנתיים ועבד כברמן, כפי שתכנן. הים, ואילת במיוחד, היו אהבת חייו.
באוקטובר 2006 החל שחר את לימודי המשפטים במכללה למנהל בראשון לציון. הוא היה בין הבולטים במסלול בזכות כישרונו הרטורי ויכולות המנהיגות שלו ואלה הציבו אותו כמועמד ראלי להיבחר לנציג מסלול שנה א'.
יעידו על רצינותו דברים שכתב לפני בחירתו:
"חברים יקרים, לאחרונה התחלתי למלא את תפקיד נציג המסלול שלנו ולטפל בעניינים מנהלתיים, בין סגל ההוראה ובינינו. בכל זאת, אני מרגיש כי דבר מה אינו כשורה. אמנם הגשתי מועמדות עוד בתחילת השנה וקיבלתי תמיכה מחבריי הקרובים ועד כה רק דברי חיזוק, אך מקוננת בי ההרגשה שנבחרתי מתוך מחדל (מעניין מה רבין היה אומר). אני לא מאמין שזה ראוי כלפיכם שישרת אתכם נציג שלא בחרתם ישירות, ואין זה מסוג האדם שאני. על אף שזהה התהליך בכל המסלולים, אני לא חושב שהוא [מספיק]. מקווה לתמיכתכם (רוב מהותי) ומבטיח לשרת כמיטב יכולתי."
אך שחר לא הספיק להיבחר כפי שרצה – ב-22.3.2007, במהלך שירות המילואים שלו, נפגע קשות בתאונת דרכים בעת שעשה את דרכו לבסיס. שחר לא ויתר ולמרות הפגיעה הקשה בראש ובגפיים נלחם במשך שישה חודשים, והגיע עד לרמה של שיקום בבית החולים "תל השומר". לכל אורך התקופה של מלחמה לחיים הקיפו אותו ואת בני משפחתו משפחת גדוד "שועלי מרום" – המח"ט אלוף-משנה משה אור, המ"פ רב-סרן עמרם שינדלר, המ"מים סרן גיא אהרון וסרן רפי בכר שהפכו למשפחה שנייה לבני משפחתו של שחר.
ב-2.9.2007 עבר שחר ניתוח בראשו שלאחריו הורע מצבו. לאחר שבועיים ימים ביחידה לטיפול נמרץ הוכרע.
שחר נפל בעת שירותו ביום ז' בתשרי תשס"ח (19.9.2007) והוא בן עשרים וחמש.
הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין ביבנה. הניח אחריו הורים, אח ואחות.
על קברו ספד לו אביו:
"אני עומד מעל קברך ומסרב להאמין שאתה לא עמנו. זה בניגוד לחוקי הטבע ובלתי נתפס כשאבא אומר קדיש על בנו, ובמיוחד בן בכור, ששימש מודל לחיקוי לאחיו זיו ואור, אחיו הקטנים. לאורך כל חייך היית משהו מיוחד ואחר, עם רצונות משלך, המון עצמאות ותמיד עם המון רצון לעזרה לזולתך ונתינה אין סופית. … כבן בכור במשפחתנו תמיד תפקדת כגבר השני בבית. מסור לסבתא, לאימא, לאחיך ולאחותך, תוך גילוי אחריות ומסירות עד בלי קץ.
"עם התבגרותך גיליתי כי יש לי אכן ילד מיוחד, וזאת לא סתם מליצה. המושג של נתינה, עזרה, אחריות היו נר לרגליך, ועל כך הייתי – ועד היום – אני גאה. מעולם לא ויתרת לעצמך ותמיד הייתה חשובה לך הנתינה האין-סופית. זכורה לי התקופה בה כל המשפחה הייתה מגיעה לבסיסים הרחוקים בהם שירתת, עם מזון וצ'ופרים עבורך. אבל אתה, כמנהגך, קודם דאגת לחבריך לצוות, לפלוגה, לשומר במגדל השמירה, לש.ג..
"כל כך הייתי גאה בך שבחרת ללמוד משפטים, כי עבורך המושג 'צדק' היה חלק מהווייתך היום-יומית. היית חוזר מלימודיך קורן מאושר, ואני הרגשתי, שאכן בחרת במקצוע ש'תפור' לאופייך.
"במהלך חצי השנה האחרונה התמודדת בגבורה ובחוסן עם התאונה שעברת, וראיתי את המאמץ האין-סופי שלך. לא ויתרת לעצמך על שום טיפול, וגרמת לאימא, לזיו, לאור, לי ולסבתא אושר, כשהבנו שהנה גם כאן ניצחת. חזרת אלינו לחצי שנה, ואנו מצדנו לא משנו ממך. אולם, הגורל תעתע בנו הפעם. … בני בכורי, אנו גאים בך ואוהבים אותך. עוף, גוזל שלי, לדרור."
הספיד את שחר מפקד חטיבת "חיר"ם":
"שחר ידידי, צר לי מאוד שאני צריך להספיד אותך היום, כי באמת הייתה לנו תקווה. תקווה כאשר התעוררת, תקווה גדולה אחרי שהתיישבת, ותקווה עצומה אחרי שהתחלת ללכת ואפילו הכרחת את אבא להכין לי קפה. אך לצערי, התבדינו כולנו ואנו מבכים אותך היום. נזכור אותך שחר כלוחם מהולל בסדיר ובמילואים, מפקד השייך לקבוצה קטנה ואיכותית, שעדיין נושאת על עצמה את עול הביטחון של מדינת ישראל ומגיעה שנה אחר שנה לתת ולהקריב."
ספד לשחר רב-סרן עמרם שינדלר, מ"פ הפלוגה:
"פגשתי אותך בפעם הראשונה לפני כשנה בקו בזרעית, זו הייתה התעסוקה הראשונה שלך במילואים. ראיתי חייל עם חיוך רחב, מלא מרץ ושמחת חיים, אוחז בגיטרה ומנגן. אין לך מושג כמה ייחלתי לך ולכולנו כי נזכה לראות אותך אוחז שוב בגיטרה – פורט, מנגן ושר, עם כל הלב והנשמה. אמרת לי שזה כל כך פשוט ואתה תלמד אותי לנגן. לצערנו זה כבר לא יקרה.
כשנפצעת בתאונה, עם כל החשש לחייך, האמנתי כי בעקשנותך תחלים ותחזור אלינו חי ובריא. היית כל כך קרוב לזה, כל כך שמחתי לראות אותך מתקדם ומשתקם באטיות אבל בהתמדה ומחלים משבוע לשבוע. כל כך היה לי ברור שתחזור לחיים נורמליים, ולכן המשכת להופיע ברשימת הפלוגה בתקווה ואמונה כי תחזור לפקד בפלוגה, ולא משנה באיזה תפקיד. …
שחר. איבדנו היום מפקד, חייל ואדם יקר. … נזכור אותך בלבנו תמיד."
הספידו יוסי ברג, חבר ילדות:
"לא ניתן לתאר חברות של שש-עשרה שנים בכמה משפטים. עברנו ביחד כל כך הרבה רגעים – אם זה בילדות, בבית הספר, בטיולים, אם זה בתיכון, המסיבות, הלימודים, הים, באימונים לקראת הצבא וגם בצבא. אין-ספור רגעים שהיית מחייך את החיוך הרחב שלך. היית הכישרוני שבחבורה שפרט על הגיטרה והנעים לנו את הזמן בכל מפגש. אהבת את החיים, ואהבת לעשות חיים. אהבת את הצעירות ואת הצעירות. היית חבר נאמן, אפשר היה לסמוך עליך ממש כמו אח. אשרינו שזכינו לחבר כמוך. היית הלב של החבורה ובלב של כולנו תמיד תישאר. התחלת ללמוד משפטים ולצערנו לא סיימת. אתה רודף צדק ביסודך ולכן אנו מקווים מלמעלה שתשב ליד הקב"ה ותדאג שהצדק יישאר בעולם. לא נשכח ותמיד אוהבים – החברים הקרובים וכל האנשים שאותך מכירים."
סיפרו החברים לספסל הלימודים:
"את שחר פגשנו ביום הראשון ללימודים, בחור אינטליגנטי, נאה, ארוך שיער, חיוך מהפנט עם קסדת אופנוע צמודה. לא היה אחד או אחת שלא שמו לב אליו. במבט לאחור נראה כי אף שהכרנו את שחר במשך תקופה קצרה, הרי שהתחושה היא כי ההיכרות עמו הייתה ממושכת יותר.
שחר כבש בסערה את תפקיד נציג המסלול, לא לפני שדאג להסכמת כולם. הוא לא הסתפק ברוב דמוקרטי אלא רצה הסכמה כוללת וכך היה. צדק היה יותר מכוכב לכת עבורו והיווה חלק בלתי נפרד מהתנהלותו היומיומית. הדאגה לזולת, האהבה והנתינה שהעניק מעצמו לכולם, בלי יוצאי דופן, הם שראויים להערצה.
לאחר התאונה, במשך חצי שנה, שחר נאבק על חייו, באומץ וגבורה שאפיינו רק אותו. במהלך תקופה זו זכינו להיות חלק ממשפחת נבון האוהבת ולהכיר צדדים אחרים באישיותו שלו, שילוב שיצר רגעים וזיכרונות שלא יימחקו לעולם. האכפתיות ושמחת החיים שאפפה את סביבתו לא נחה לרגע, גם כשהיה במצבים הקריטיים והקשים ביותר.
איבדנו מנהיג, נציג וחבר אמיתי לחיים. אולם, רוח לחימתו והנתינה האין-סופית לא ירפו לרגע ודרך חייו מלווה ותלווה אותנו בהמשך תמיד."
במלאות "שלושים" לנפילתו, נשאה האם דברים:
"שחר בני היקר, אתה שהפכת אותנו לראשונה להורים מאושרים, שחור תלתלים, חייכן ומלא מרץ. אתה שהכי מהר הלכת והכי מהר דיברת, והתווית את הדרך לאחיך הצעירים. מונח כאן מתחת לאבן הקשה והקרה והלב ממאן להבין… אתה שהיית לנו למקור גאווה, כבננו, כתלמיד, כחייל, כסטודנט – ובסוף הדרך כפצוע שלא ויתר, אינך יותר.
לא נשמע את נגינת הגיטרה ושירתך בכל הבית. לא נחסיר פעימה כאשר אתה יוצא למילואים. לא נצחק עוד אתך ועליך כשאתה יוצא לעבודה בערב או לבילוי. לא נתווכח פוליטיקה וערכים. לא אצעק עליך שלא תגמור את השניצלים. לא נחבק את הגוף התוסס והיפה. לא אנשק את עיניך היפות וארוכות הריסים. ילדי, נפער חור ענק בחיינו שדבר לא יוכל למלאו. השארת אותנו חסרים, והימים לא מנחמים. ורק תמונות וזיכרונות נשארו לנו ממה שהיית."
